<h1>סמ"ג עשין סימן קס"ב</h1>
<h2>דף ז.</h2>
תניא בפ"ק דב"ק מי שהיו לו בתים שדות וכרמים ואם מוכרן עתה בימות הגשמים מוכרן בזול ואם ימתין עד ימות החמה מוכרן בשויהן אין מחייבים אותו למכור אלא מאכילים אותו מעשר עני עד שימצא מי שיקנה אותם לכל הפחות בחצי דמיהם (עי' רמב"ם מתנו"ע פ"ט הט"ז וכס"מ). היו שאר בני אדם מוכרין ביוקר והוא אינו מוצא מי שיקח ממנו אלא בזול מפני שהוא דחוק וטרוד אין מחייבין אותו למכור אלא מאכילין אותו מעשר עני והולך עד שידעו הכל שאינו דחוק למכור וימכור בשוה (ע"פ רמב"ם שם הי"ז). וכן הגירסא בספר רב אלפס (דף ב' א') אילימא דזול ארעתא דכ"ע ודידיה נמי זל בהדיהו אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה, ולמה מאכילים אותו מעשר עני עד חצי דמיהם כיון ששוה מאתים לפי הזול, אלא דאייקור ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דקא עייל ונפיק אזוזי זל ארעיה אפילו טובא נמי ליספו ליה, כלומר אפילו יותר מחצי דמיהן אוכל מעשר עני והולך כאשר ביארנו, וכל רבותינו הקדמונים שבצרפת אומרים (עיי' תד"ה אי) שזו הגירסא ופירוש זה עיקר.
<h2>דף לו:</h2>
בפרק רביעי דב"ק (ל"ו ב') מעשה באחד שתקע בכפו על אזן חבירו וחייבוהו ליתן לו חצי דינר כסף דמי בושתו ואמר המזכה איני חפץ לקבל דבר מועט כזה יתנוהו לעניים אחר כן חזר בו ואמר שיתנוהו לו ענהו רב יוסף אנו גבאי צדקה וכבר זכינו בו לצורך העניים, דלא גרע מהדיוט שקונה במעמד שלשתן, אבל אם לא כן היה יכול לחזור בו מפני שלא היה מעולם ברשותו כמו שמוכיח בפרק קמא דבבא מציעא (ז' א') דהא דאמרינן כל ממון שיכול להוציאו בדיינים והקדישו קדוש דוקא בקרקעות אבל לא במטלטלין כך פירש רב אלפס (ב"ק דף י"ח ב').
<h2>דף קיט.</h2>
עשיר שאינו רוצה ליתן צדקה כופים אותו כדאמרינן (ב"ב ח' ב' ורש"י ד"ה אמיד) רבא אכפייה לרב נתן בר(בי) אמי ואפיק מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה, וממשכנין על הצדקה אפילו בערב שבת, אבל באדם שאינו עשיר אסור לדוחקו יותר מדאי כי אם בדבר הראוי שנאמר (ירמי' ל' כ') ופקדתי על כל לוחציו ואמר מר אפילו גבאי צדקה כדאמרינן בבבא בתרא (שם). ואין פוסקין צדקה על היתומין ואפילו לפדיון שבויים, ובפרק קמא דבבא בתרא (ח' א') משמע שאם כוונת הדיין כדי להחשיבם מותר לפסוק עליהם. בפרק הגוזל (ב"ק קי"ט א') גבאי צדקה לוקחים מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט אבל לא דבר מרובה, שהמרובה חזקתו גניבה או גזל, וכמה הוא מועט שלהם הכל לפי עושר הבעלים או לפי עניותן (ע"פ רמב"ם מתנו"ע פ"ז הי"ב). פרק בני העיר במגילה (כ"ז א') תניא, מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך לשם צדקה הרי זה נותן לעניי אותה העיר, ואם היו רבים ופסקו עליהם צדקה נותנים וכשהם באים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם, ואם יש שם חבר עיר יתנו אותה לחבר עיר והוא מחלקה כמו שיראה לו (רמב"ם שם הי"ד). תניא בתוספתא דהגוזל (ב"ק פי"א ה"ב), האומר תנו מאתים דינרים לבית הכנסת או ספר תורה לבית הכנסת יתננו לבית הכנסת שהוא רגיל בו ואם היה רגיל בשני[ה]ם יתננו לשניהם, האומר תנו מאתים זוז לעניים ינתנו לעניי אותה העיר (ע"פ לשון רמב"ם שם הט"ו ע"ש). בן האוכל משל אביו והעבד האוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים (תוספתא ב"ק פי"א ה"ב).
